יום אחד, לפני שנים, אני זוכר את אותן שעות בו, שאודותיהן ייכתב הסיפור (שהיה ואירע כאילו רק אתמול), כאילו רק אתמול ראיתי אותן בשעון הקיר המתקתק תיק-תק בחדרי הקט, שבו אני יושב וכותב כאן ועכשיו את הדברים, ראיתי בית קברות למצברים. כן, כן. בדיוק. מאות מצברים היו מוערמים ומגובבים שם זה על זה בערבובייה. עמדתי ולא האמנתי למראה עיניי. זה היה בימים שבהם לא היתה עדיין מודעות לאיכות הסביבה ולצורך בשמירה עליה – ודאי לא כיום – ולא היתה גם מודעות לזיהומה ולנזקים שעלולה לגרום פסולת בכלל ופסולת רעילה בפרט.
אני זוכר שכל מה שעניין אותי אי אז כשעמדתי נפעם ונדהם מול הפירמידה הענקית של המצברים היה המחשבה ( הדמיונית, כמובן) על המכוניות שבהן היו המצברים, הטרקטורים, המלגזות ושאר כלי הרכב הממונעים שהיו בקיבוצנו.
Read more